<h1>ספר התרומות שער ג' חלק ו'</h1>
<h2>דף טו.</h2>
גרסינן בבבא בתרא פרק גט פשוט אמר רב נחמן כל טרפא דלא כתיב בה קרענא לשטרא דמלוה לאו טרפא היא, וכל אדרכתא דלא כתיב בה קרענא לשטרא דטרפא לאו אדרכתא היא, וכל שומא דלא כתיב בה קרענא לאדרכתא לאו שומא היא. וסדורא דגט פשוט במשעבדי איתמר אבל בבני חורין אין צריך כי אם אדרכתא ושומא ואכרזתא, כמו שכתבנו למעלה. גם ר"ח כתב כן בפירושיו פרק המפקיד [ב"מ ל"ה ע"ב], כך סדורו, מוציא המלוה את שטרו ומקיימו ומחייבין ללוה לפרעו, לא פרעו קורעין שטר חובו וכותבין לו אדרכתא על נכסי הלוה ומכריזין ואחר ההכרזה שמין כמה מגיע לו מן השדה ומחליטין למלוה, לא מצאו לו בני חורין כותבין לו טרפא, ע"כ. ויש שמחליפין סדר הגירסא ועושין אדרכתא ואחר כך טרפא, אך רוב המורים עושין טרפא תחלה. ואחר שיטרוף קורעין הטירפא וכותבין לו אדרכתא על נכסים הללו ואחר כך קורעין האדרכתא ומכריזין וכותבין לו שומא משדה זו ומחליטין אותו למלוה על כרחו. אך בתחילה יש לחפש אחר בני חורין של לוה, וכמו ששנינו [גיטין מ"ד ע"ב] אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין. ואם לא נמצא לו בני חורין יש לעיין אם כתב לו בפירוש בשטר החוב שאין עליו אחריות, ואם כתב הרי זה אינו גובה מן המשועבדין, וכדגרסינן חמשה גובין מן [המחוררין], וחדא מינייהו שטר חוב שאין בו אחריות נכסים, פירוש, שפירש בו בפירוש בלא אחריות. דאי לא, הוי ליה אחריות טעות סופר וגובה מן הלקוחות שהיו אחריו, כדגרסינן [ב"מ י"ד ע"א] אחריות טעות סופר הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר. ואחר כך עושה הטרפא וזהו נסחה במותב תלתא כחדא הוינא ואפיק פלוני שטרא דהוה ליה על פלוני כך וכך דינרין דאוזיף מיניה ביום פלוני ואשרנוהו וקיימנוהו כדחזי ולא אשכחנא בני חרי למגבא מיניה דפלוני וקרענוהו לשטר חובו ונתננו רשות לפלוני זה לדרוש ולחקור ולהיות ידו נטויה על כל נכסיו המשועבדין שימצא לו שמכר מזמן הלואתו והלאה. ואחרון אחרון טורף, ואם אין לו גובה משלפניו אין לו גובה משלפני פניו, כמו שאני עתיד לפרש בשער רביעי המיוחד לדין זה. ואחר שכותבין לו טירפא הולך ומחפש נכסיו של לוה, ואם מצא משועבדים מאוחרין ממנו חזינן אי מסיק בעל חוב במוכר שיעור ארעא ושבחא ולית זוזי ללוקח לסלוקי לבעל חוב, אי נמי אית ליה זוזי ושויה אפותיקי לבעל חוב, דינא הוא דטריף הכל ורואין אם הלוקח שלקחו השביחו, אם הוא שבחא דממילא וכגון שהוקרה בדמים או עלו בה אילנות מאיליהן, גובה המלוה את הכל, הקרקע והשבח, ואם השבח הוא מחמת הוצאה וכגון שלקחה במנה והוקרה ועמדה במאתים מחמת הוצאותיו, הרי זה טורף ממנו במאה וחמשים של שבח, והוא שכתוב בשטרו דאקנה, ואי לא לא גבי מיניה, ואי כתיב הוה ליה לענין השבח כלוה ולוה וחזר וקנה, שהרי השבח הבא מחמת הוצאה כנגד הלוה כממון שזכה בו אחר שלוה מן המלוה ומן הלוקח, שהן חולקין, וכדאיתא בבא בתרא פרק מי שמת [קנ"ז ע"ב]. והא מילתא דפסקינן שנוטל המלוה מן הלוקח השבח שהשביח הקרקע מעצמו וחצי השבח שהשביח כמו כן מחמת הוצאת הלוקח, הרי זה מפורש דינו כן במסכת בבא מציעא בפרק ראשון [ט"ו ע"א] דהא אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח, ופירש הרב בהלכותיו בין שבח דאתי מחמת הוצאה בין שבחא דממילא, וכן פסק ה"ר משה ז"ל [מלוה פכ"א ה"א], וטעמא דמילתא דלוקח סבר וקביל לטרוף מלוה מיניה, כדאמרינן תדע שכך כותב לו וכו', ולפיכך המלוה טורף ואיהו הדר על המוכר.
והבא לטרוף ממקבל מתנה אם השביחו מעצמן, פירש הרב ר' משה [מלוה פכ"א ה"ג] והרב בהלכותיו בהגהה ז"ל, שטורף המלוה השבח מהן, אבל השבח הבא מחמת הוצאה אין בעל חוב גובה מאותו שבח כלום, כדגרסינן התם [ב"מ ט"ו ע"א], אלא מעתה מתנה דלא כתיב בה הכי הכי נמי דלא טריף לה מיניה בעל חוב לשבחא, ומשני אין הכי נמי, ומקשינן וכי יפה כח מתנה מכח מכר, א"ל אין יפה ויפה וכולה מילתא כדאיתא התם, הלכך רואין כמה היתה שוה בשעת המתנה וגובה ממנו כאותו סך ולא יותר. ואם היא מתנה שקבל הנותן ממנה אחריות, בעל חוב גובה ממנה חצי השבח על הדרך שגובה מן הלקוחות, וכדאיתא בפ"ק דב"מ. ושם מפורש כמו כן דינו של לוקח אם יכול לסלקו למלוה מן הקרקע במעות, כדאמרינן הניחא למאן דאמר אי אית ליה זוזי ללוקח לא מצי מסליק ליה, אלא למאן דאמר מצי מסליק ליה לימא ליה אי הוו לי זוזי הוה מסליקנא לך וכו', וקיימא לן דמצי מסלק ליה היכא דלא שויה ניהליה אפותיקי, וכדאמרינן נמי בכתובות בפרק מי שהיה נשוי [צ"א ע"ב] גבי ההוא גברא דהוו ליה תרין אפדני דא"ל לוקח אי שויא ניהלך אלפא זוזי לחיי, ואי לא שקול אלפא זוזי ואיסתלק מארעא. וכן יתומים שהשביחו את הנכסים ושויא אבוהון לההיא ארעא למלוה ומסיק ביה שיעור ארעא ושבחא, על זה גרסינן [ב"ב ק"י ע"א] יתומים אומרים אנו השבחנו. פירוש, ואין לבעל חוב בשבח ששבחו יתומים מחמת הוצאה כלום, דיתומים כמתנה דלא כתיב בה אנא איקום וכו', ובודאי בדמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא עסיקינן, דאי לא מסיק ביה אלא שיעור ארעא, אפילו השביח אביהן הן נוטלין השבח. ובעל חוב אמר אביכם השביח ואטלנו בחובי, ופסקינן דעל היתומים להביא ראיה, כדאיתה בפרק המקבל. וכתב בעל העטור ז"ל, והוא הדין ללוקח שאומר אני השבחתי ובעל חוב אומר לא השבחת, על הלוקח להביא ראיה, דארעא כיון דלגובינא קאי כמאן דגביא דמיא, והמלוה נקרא מוחזק ועל היתומים והלוקח להביא ראיה שהם השביחו, ואם הביאו ראיה שהם השביחו, שמין את השבח וההוצאה ונוטלין הפחות שבשניהם ומסלקין בדמים, כדאמרינן [ב"מ ק"י ע"ב] ג' שמין להם את השבח ומעלין בדמים, אותן בכור לפשוט, בעל חוב ליתומים, בעל חוב ללוקח, בד"א בשעשאו אפותיקי אבל לא עשאו אפותיקי אם רצו לסלקו בדמים מסלקין, ואם רצו נוטלין מן הקרקע שיעור השבח, כדאיתא בהלכות הרב פרק המקבל ופרק קמא דב"מ.
ויש לברר אם הלוקח והיתומים רוצין לסלקו בדמים ואינו שוה אלא פלג חובו, והוא טוען לדידי שוה לי שיעור חובי, כדי שיפרעוהו כל דמי חובו, מאי, והיכא דאיתה בן חורין בידא דלוה פשיטא דהדין עמו ולא מסתלק מיניה עד דפרע ליה כוליה, כי קא מבעיא לן בשטורפו מיד לקוחות או מיתומים מאי. ומסתברא דלא מצי לעלויי להו בדמי יתירי אלא בדמי דההוא ארעא דשוו לכולי עלמא בעידנא דשמו לה בית דין, כדאיתה בירושלמי [כתובות פ"ד ה"ג] ההיא איתתא דהוה פורנא עשרים דנרין [והוה תמן חד ביתא טב עשרה דינרין], ופסק ר' מונא דכיון דלית ביתא טב אלא עשרה, כמאן דלית ליה פורנא אלא עשרה דנרין הוא, מכאן ואילך היא אומרת קרקע אטול והן אומרים מעות, הדין עם היתומים, וידענו דהלכה כר' מונא ברוב הדברים בירושלמי. ועוד דהכא ליכא פלוגתא עילויה, ובהכי איסתלק עובדא כדפסק איהו. ובעיני יש ראיה מן הבבלי כר' מונא מההיא דגרסינן במי שהיה נשוי [כתובות צ"א ע"א] דתנן אם אמרו יתומים הרי אנו מעלין על נכסי אבינו יתר דינר אין שומעין להן אלא שמין את הנכסים בבית דין, אלמא דלאו בדידיה תליא מילתא להורע כח היתומים והלקוחות. ותו עד כדי דמיהן תנן טפי לא, ואע"ג דאמר לדידי שוה לי לא ציתינן ליה. והא דאמרינן בעיזי [ב"ב ל"ו ע"א] דיכול ליטעון עד כדי דמיהן, לא בא להשמיענו אלא שאינו משלם מן העליה. אך הרב ר' אברהם בר דוד כתב בתשובתו, מה ששאלת אם ראובן חייב מנה ומת ראובן והניח קרקע שוה חמישים ולא יותר, ובניו אומרים נפרע חמשים דמי השדה והסתלק ממנו, ושמעון טוען לדידי שוה לי מאה תנם לי ואסתלק או הניחהו לי. [תשובה]. באמת יכול להעלותו, וכן הנהו עיזי אם יאמר אני אקח העזים במאה שומעין לו, ע"כ. והנה הרב ר' משה בר' נחמן ז"ל הולך על דעת הרב ז"ל ודחה ראית הירושלמי. וזה נאריך בשער מ"ט.
ויש לברר מלוה שטורף ללוקח אפותיקי שלו או שאינו אפותיקי ולא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא או דמסיק, על זה כלל דבריו הרב בהלכותיו וזה לשונו, כללא דנקיטינן מהאי שמעתא דהיכא דמסיק בעל חוב במוכר שיעור ארעא ושבחא ולית ליה ללוקח לסלוקיה לבעל חוב בזוזי, אי נמי אית ליה זוזי והויא ההיא ארעא אפותיקי לבעל חוב דינא הכי, דטריף בעל חוב לההיא ארעא כולה והדר לוקח בדמי דיליה כוליה עליה דמוכר, דקיימא לן כשמואל דאמר בעל חוב גובה את השבח, ואמר רבא תדע שכך כותב לו מוכר ללוקח אנא אשפי ואדכי זביניה אילין אינון ועמליהון ושבחיהון וכו'. והיכא דלא מסיק ביה אלא שיעור ארעא בלא שבחא ולא שויה אפותיקי לית ליה למלוה למגבא מההיא ארעא אלא שיעור זוזי ושארא הוה ללוקח, והני מילי היכא דחזיא ללוקח אבל היכא דלא חזיא ליה, שקיל ליה לדמי מבעל חוב, כדאמרינן [ב"ב י"ג ע"ב] כל שאלו יחלק ושמו עליו חולקין ואם לאו מעלין אותו בדמים. והיכא דשויה ניהליה אפותיקי ולא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא, שקיל ליה בעל חוב לכולה ארעא ושבחא, ושבחא שימינן ליה אם השבח יתר על ההוצאה שקיל לוקח את ההוצאה מיניה דבעל חוב, דהוצאה גבי דידיה היא ואיהו מתהני בה, ומאי דפש ליה משבחא שקיל ממוכר, שכך כתב לו אנא אקום וכו' עמליהון ושבחיהון, והינו טעמא דלא שקיל ליה מבעל חוב, דאמר ליה ארעא דידי אשבחא, הלכך שקיל ליה ממוכר כדאמרן. ואי הויא הוצאה יתירה על השבח לא שקיל מיניה לוקח הוצאה אלא שיעור שבח ושקיל ליה מבעל חוב, דשבחא גביה הוא ואי לאו הוצאה ליכא שבחא, ומאי דפאיש ליה ללוקח לא שקיל כלום לא מבעל חוב ולא ממוכר, דהא איכא פסידא גביה מעיקרא דליכא שבח כנגדה, ע"כ. וגביית שבח שהשביח מחמת הוצאה אינו אלא חצי שבח, כמו שמפורש למעלה. ועדין נשאר לנו לומר מה דין הפירות שנטרפין מן הלוקח, ודע כי הפירות התלושין ומה שאכל הלוקח כבר אינן נטרפין ממנו, אבל פירות המחוברין לקרקע אע"פ שאין צריכין לקרקע נטרפין ממנו, כגון ענבים שהגיעו להבצר בעל חוב גובה מהן כמו שמגבין לו את השבח, כדגרסינן בפרקא קמא דבבא מציעא [ט"ו ע"א] אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח, שבח אין פירות לא וכו' כדאיתא התם, וכמו שפירש הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו, ודוק ותשכח.
ואחר שסדרנו על אי זה דרך מגבין למלוה מקרקע של משועבדין, אם לא רצה הלוקח לסלקו בדמים, יש לב"ד לקרוע לו שטר הטרפא וכותבין למלוה שטר אדרכתא, וזאת נסחתו, במותב תלתא כחדא הוינא ואפיק פלוני שטר טירפא דיליה בכך וכך דנרין מזמן פלוני וקבענא ליה זמנא ללוקח פלוני למפרע ליה זוזי ולא פרע ליה וקרענא ליה לטירפא דיליה וכתיבנא ליה שטרא דנן דמתקריא אדרכתא, וליחות ולידרוך בההיא ארעא דזביננא ליה וליחזוק וליכול פירי דההיא ארעא דזבנא פלוני עד דליפרע ליה הלין זוזי דהוו ליה על פלוני ואינש לא ימחה בידיה, ומאי דהוה קדמנא אנחנא דייני ביום פלוני כתבנו וחתמנו ונתננו וכו'. ובודאי מכריזין עליה תחלה כדרך שמכריזין כשנפרעין מבני חורין וכדלעיל. ואחר כך משביעין הלוה שאין לו כלום אם היה עמו במדינה, כמו שתקנו הגאונים ז"ל. ובתשובה לרבינו אלפסי ז"ל דלא שנא למשעבדי דמכר ולא שנא דמתנה, משביעין את הלוה תחלה. ומשביעין את הטורף בנקיטת חפץ כדין הבא ליפרע מנכסים משועבדים, ואע"פ שיש נאמנות בשטרו, על דעת הרב אלפסי ז"ל שפסק דלא מהניא נאמנות לגבי לקוחות, אבל לדעת שאר המורים, כיון שיש נאמנות בשטרו והוא מוקדם ללוקח אינו צריך לישבע, וכמו שאני עתיד לפרש בשער כ"א. ועל דרך זה נשבע המלוה שלא מחל חוב זה ולא מכרו לאחר ושלא נפרע ממנו כלום, ואחר כך מורידין אותו לקרקע הלוקח, וכן מצאנו נוסח שבועה זו בספר משפטים [מלוה פכ"ב ה"י]. והר"ר יהודה אלברצלוני ז"ל הוסיף בה שישבע שאין שטרו אמנה מפני חשש קנוניא. ומן הדומה דבשבועה שנשבע לו שאינו פרוע מגלגלין עליו כל זה. ויש שעושין שבועה זו קודם כתיבת הטרפא, ויש שמשביעין לו בעת שעושין לו השומא ומורידין אותו בו, ואין בזה לדקדק, שהכל אחד הוא.
ואחר שנשבע הטורף אם מצאו קונה לקרקע כשומת ב"ד ימכרו ויפרעו לו ויכתבו לקונה אגרת בקורת, ואם לא מצאו קונה כשומא שעשו לו שלשה בקיאין כותבין לו שומא ממנו, וכדרך שעושין בבני חורין, דבמקום שאין מוציאין לוקחין כשומתן מחליטין אותו למלוה בשומא של ב"ד, ואין להם למכרה בכל דמים שימצאו ממנה, עד שימצאו בה כשומתן או יתר משומתן, והכל על דרך שכתבתי למעלה. וכן נוטה בזה דעת ה"ר אברהם בר' דוד ז"ל שכתב בפירוש כתובות, סדר ענין גביית כתובת אשה ומזונותיה כך הוא, באה לב"ד ותובעת מזונותיה או כתובתה והן כותבין לה אדרכתא, והיא הרשאה לירד ולמכור לפי הממון שהיא צריכה עכשיו על שומת שלשה הדיוטות שבקיאין בשומא, ואותן הבקיאין שמין לה וכותבין לה, שמנו קרקע פלוני בסימניו ובמצרניו בכך וכך ונתננו ביד פלוני מחמת שהוציאה לפנינו שטרא דאדרכתא מב"ד שהרשוה למכור עד כך וכך, וקרענו האדרכתא וכתבנו לה שומא זו, וכל הרוצה לקחת ממנה יבא ויקח ממנה, וזהו הנקרא [ב"מ כ' ע"א] אגרות שום, אגרות מזון, שום לכתובה, מזון למזונותיה, ושלא כסדר הוזכרו בגמרא [ב"מ ט"ז ע"ב] כשאמרו כל מעשה ב"ד יחזיר לרבות חליטאתא ואדרכתא, ואותה אדרכתא היא של בעל חוב, וחליטה היא לאחר שכתבו שטר שומא ואינו מוצא מי יקחנו מחליטין אותו לבעל חוב עצמו באותן דמים ששמו לו וכותבין לו שטר חליטאתא. וכך הסדר, כשבאין בעל חוב וכתובה לגבות מן הלוה מגבין אותן מבני חורין, ואם אין שם בני חורין קורעין כתובתה ושטר החוב וכותבין לו שטר טירפא, ואחר שטרף קורעין הטירפא וכותבין לו שטר אדרכתא, שהיא הרשאה שימכרנו על פי שומת בקיאין עד שיפרעו ממונם, ואם אין מוצא מי שיקחנו כותבין לו שטר חליטאתא. והא דאמרינן [ערכין כ"א ע"ב] מכריזין אותה בבקר אם יבוא אדם ויאמר אתן בה לפי שומתכן, אומרין לו המתן שאם לא נמצא יותר תזכה אתה בה, וכן נאמר לכל אחד ואחד, וכשמשלימין הענין מחליטין אותה למלוה אם לא נמצא קונה כפי שומתן, ע"כ. ואחר כל זה אם רצה הנטרף שיכתבו לו ב"ד שטר טירפא על הלוה שיחזיר לו מעותיו לכשתשיג ידו, הרי זה כותבין לו, כדאמרינן בעלמא [ב"ק ט' ע"א] אחוי לי טירפך ואשלם לך, ובכתובות [צ"א ע"ב] נמי גרסינן טרפא ללוקח בכמה כתבינן וכולה מילתא כדאיתה התם. ואם לקח שלא באחריות ובקש מן הטורף שיתן לו מקומו משטר חובו כדי שיוכל לתבוע הלוה בו, בודאי אם טרף ממנו תחלה ואחר כך כתב לו הרשאה או מכר, שניהם עשו שקר בעצמם, ואם קודם טירפא, באמת יכול לוקח לפייסו בדמים ושיתן לו את מקומו ואת כחו אם ירצה, ואם לא רצה הטורף לתת לו את מקומו אין כופין אותו בכך, ובית דין נמי אין נותנין לו, דהא שלא באחריות לקחו, ועוד שהרי יש לקרעו, דכל טירפא דלא כתיב בה וקרענא לשטרא דחוב לא כלום הוא.
וצריכין אנו לברר על אי זה דרך כותבין הטרפא ללוקח, כיצד, אם מכר לחברו שדה בת"ק דנרין והוקר ושוה אלף, או אם לקחה באלף ואינה שוה אלא ת"ק, או ששוה אלף ולקחה בת"ק דנרין, וטרף אותו בעל חוב או נגזל בכמה כותבין לו טירפא, ובכל זה השיב ה"ר אברהם בר' דוד ז"ל שכותבין לו טרפא באלף דנר כמו שהיה השדה שוה בשעה שלקחה, וכן אם הוקרה ביד לוקח כותבין לו טרפא בכל מה שהוקרה, כי הוא פסידתו, וכבר כתב לו בלא שום פסידתו כלל, וזהו בכלל עמליהון ושבחיהון שפירש הרב ז"ל, שבחא דמשבח לוקח בידיה, ושבחיהון לא פירש, ואני אומר עמליהון זהו שבח כנגד ההוצאה ושבחיהון הוא מה שהשביח יותר על ההוצאה. והוא הדין להוקרה שלא מחמת ההוצאה. וההוא שבחא דוקא כשלא הכיר בה שאינה שלו, אבל הכיר בה לא, דמחזי כשכר מעותיו [ב"מ י"ד ע"ב], אבל כי טריף ליה בעל חוב נוטל הכל ממוכר, וכ"ש אם לקח באלף אע"פ שאינו שוה אלא ת"ק כותבין לו טירפא באלף דינר, דהיינו ודאי בלא שום פסדתו, דליפוי כחו כתבו ולא לריעות כחו, ואין בזה ספק, ע"כ. ודע והבן שאין צורך סדר טירפא ואדרכתא ושומא ואכרזתא ואחלטתא במקום שהלוה והמלוה והלוקח לפנינו, שאין אנו צריכין לרבות בשטרות אלו, אלא כך עושין, תחלה מקימין שטרו של מלוה ומשביעין הלוה בתקנת הגאונים שאין לו במה לפרוע, ושולחין אחר הלקוחות שלקחו ממנו ושומעין דבריהם ואם נתחייבו בדין, שמין לו כשיעור חובו ומכריזין, ואחר כך כותבין מן הכל שטר אחד, וזהו טופסו, מחמת שבא לפנינו פלוני בשטר מלוה שבידו מכך וכך בזמן כך וכך ונתקיים בחותמיו בפנינו כהוגן ונתחייב לוה לפרוע ולא מצינו לו נכסים והשבענוהו שאין לו והדריך המלוה הזה אחר הלקוחות והזמין לפנינו פלוני שלקח ממנו שדה מזמן פלוני מאוחר לזמן המלוה הנזכרת ונתחייב בדין והשבענו המלוה שלא נפרע כלום ממלוה זו ושאין שטר חובו אמנה ולא מחלו ולא מכרו ולא נתנו לאחר, ולפי שלא רצה הלוקח לסלקו במעות הוצרכנו לשום לו מאותו שדה וירדנו לשום והכרזנו עליו כהוגן וקרענו שטר הלואה והרי אנו מורידין פלוני המלוה הנזכר לשדה פלוני בסימניה ומצרניה, וכל ענין השטר. וכבר הסכים עמנו בזה הרב משה ב"ר נחמן ז"ל וזה אשר כתב לי [סימן י"ח], כבר ידעת כי השטר הראשון הנכתב על המשועבדים ענינו כך, איש פלוני נתחייב לפלוני ואין לו בני חורין וקרעיניה לשטרא דמלוה ויהבינן ליה רשות לאדרוכי ולחפושי בתר נכסים וכו', והיא נקראת אדרכתא או טרפא כפי חלוף נסחות הגמרא. אחר כך מחזר המלוה בשטר זה שבידו אחר הלקוחות וכשימצא לוקח מאוחר לזמן מלוה שלו כותבין לו שטר טרפא ויורדין לשום, ולפיכך אנו אומרין במי שבא לב"ד והשביעוהו ללוה שאין לו נכסים וב"ד וכל אדם יודעין שפלוני לקח שדה פלונית מאותו לוה, ולמה נטריח ב"ד לכתוב אדרכתא זו, אלא מיד שולחין אחר הלוקח שליח ב"ד ושומעין דבריו, נתחייב לוקח כותבין למלוה טרפא עליו ויורדין לשום, וכשנהגו רבותינו באדרכתא זו להנאתו של מלוה עשו כן, פעמים שאינו יודע נכסים ללוה כלל והוא צריך לחזר אחריהם במדינה זו או אחרת, ואם ירדוף אחריהם בשטר ההלואה שבידו שמא ישתכח הדבר שהביא ראיותיו לב"ד וקיים שטרו וזכה בדין מן הלוה והשביע אותו, הא אלו רצה לרדוף אחריהם בשטר ההלואה שבידו, הרשות בידו. וא"ת היאך יזמין הלקוחות בב"ד שהם יכולין לומר לו לך אצל הלוה ואחוי טרפך מיניה ונשלם לך, זו אינה תורה, שאפילו על פה יכול הוא לומר אני אביא ראיה שנתחייב לי בבית דינו של פלוני, וכ"ש באותו ב"ד עצמו שהם עצמן משגרין אחר הלקוחות ומזמנין אותן לדון עמו שכבר נתחייב לוה ואין לו נכסים. ועוד שזו בידינו היא בראיה גמורה מההיא שמעתא דגט פשוט [ב"ב קס"ט ע"ב] שהמלוה או הלוקח שטרפו ממנו מקחו מיד הוא הולך אצל לקוחות מאוחרין ודן עמהם וב"ד מחייבין אותם לפרעו ואינן יכולין לומר לך אצל לוה או אצל מוכר וכשיתחייב לך בב"ד ויהא בידך טירפא על הלקוחות הרי אנו פורעין, והיינו דאמרינן התם אדהכי והכי שמיט ואכיל פירי, אלמא ב"ד מחייבין את הלקוחות ואין ממתינין עד שיעמוד מוכר בדין ויתחייב לו, אלא לקוחות כמוכר וכן הלקוחות כלוה עצמו, מדמקשינן התם אי הכי שטרי הלואה נמי ומפרקינן אמרינן פייסיה בעל הבית בזוזי, לומר שהן מעצמן יהיו מחזרין אחריו, הא למדת שאין שטר אדרכתא מעכבת, וכן הטרפא לצרכו של טורף נכתב שמא ישתכח הדבר בב"ד אחר, וכן ההכרזה כדי שיאכל פירות מכי שלמא אכרזתא מקמי דליכתוב אחלטתא, אבל אם ראו שלא לכתוב אותם אין כותבין, ע"כ.
<h2>דף לה:</h2>
גרסינן בבבא בתרא פרק גט פשוט אמר רב נחמן כל טרפא דלא כתיב בה קרענא לשטרא דמלוה לאו טרפא היא, וכל אדרכתא דלא כתיב בה קרענא לשטרא דטרפא לאו אדרכתא היא, וכל שומא דלא כתיב בה קרענא לאדרכתא לאו שומא היא. וסדורא דגט פשוט במשעבדי איתמר אבל בבני חורין אין צריך כי אם אדרכתא ושומא ואכרזתא, כמו שכתבנו למעלה. גם ר"ח כתב כן בפירושיו פרק המפקיד [ב"מ ל"ה ע"ב], כך סדורו, מוציא המלוה את שטרו ומקיימו ומחייבין ללוה לפרעו, לא פרעו קורעין שטר חובו וכותבין לו אדרכתא על נכסי הלוה ומכריזין ואחר ההכרזה שמין כמה מגיע לו מן השדה ומחליטין למלוה, לא מצאו לו בני חורין כותבין לו טרפא, ע"כ. ויש שמחליפין סדר הגירסא ועושין אדרכתא ואחר כך טרפא, אך רוב המורים עושין טרפא תחלה. ואחר שיטרוף קורעין הטירפא וכותבין לו אדרכתא על נכסים הללו ואחר כך קורעין האדרכתא ומכריזין וכותבין לו שומא משדה זו ומחליטין אותו למלוה על כרחו. אך בתחילה יש לחפש אחר בני חורין של לוה, וכמו ששנינו [גיטין מ"ד ע"ב] אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין. ואם לא נמצא לו בני חורין יש לעיין אם כתב לו בפירוש בשטר החוב שאין עליו אחריות, ואם כתב הרי זה אינו גובה מן המשועבדין, וכדגרסינן חמשה גובין מן [המחוררין], וחדא מינייהו שטר חוב שאין בו אחריות נכסים, פירוש, שפירש בו בפירוש בלא אחריות. דאי לא, הוי ליה אחריות טעות סופר וגובה מן הלקוחות שהיו אחריו, כדגרסינן [ב"מ י"ד ע"א] אחריות טעות סופר הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר. ואחר כך עושה הטרפא וזהו נסחה במותב תלתא כחדא הוינא ואפיק פלוני שטרא דהוה ליה על פלוני כך וכך דינרין דאוזיף מיניה ביום פלוני ואשרנוהו וקיימנוהו כדחזי ולא אשכחנא בני חרי למגבא מיניה דפלוני וקרענוהו לשטר חובו ונתננו רשות לפלוני זה לדרוש ולחקור ולהיות ידו נטויה על כל נכסיו המשועבדין שימצא לו שמכר מזמן הלואתו והלאה. ואחרון אחרון טורף, ואם אין לו גובה משלפניו אין לו גובה משלפני פניו, כמו שאני עתיד לפרש בשער רביעי המיוחד לדין זה. ואחר שכותבין לו טירפא הולך ומחפש נכסיו של לוה, ואם מצא משועבדים מאוחרין ממנו חזינן אי מסיק בעל חוב במוכר שיעור ארעא ושבחא ולית זוזי ללוקח לסלוקי לבעל חוב, אי נמי אית ליה זוזי ושויה אפותיקי לבעל חוב, דינא הוא דטריף הכל ורואין אם הלוקח שלקחו השביחו, אם הוא שבחא דממילא וכגון שהוקרה בדמים או עלו בה אילנות מאיליהן, גובה המלוה את הכל, הקרקע והשבח, ואם השבח הוא מחמת הוצאה וכגון שלקחה במנה והוקרה ועמדה במאתים מחמת הוצאותיו, הרי זה טורף ממנו במאה וחמשים של שבח, והוא שכתוב בשטרו דאקנה, ואי לא לא גבי מיניה, ואי כתיב הוה ליה לענין השבח כלוה ולוה וחזר וקנה, שהרי השבח הבא מחמת הוצאה כנגד הלוה כממון שזכה בו אחר שלוה מן המלוה ומן הלוקח, שהן חולקין, וכדאיתא בבא בתרא פרק מי שמת [קנ"ז ע"ב]. והא מילתא דפסקינן שנוטל המלוה מן הלוקח השבח שהשביח הקרקע מעצמו וחצי השבח שהשביח כמו כן מחמת הוצאת הלוקח, הרי זה מפורש דינו כן במסכת בבא מציעא בפרק ראשון [ט"ו ע"א] דהא אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח, ופירש הרב בהלכותיו בין שבח דאתי מחמת הוצאה בין שבחא דממילא, וכן פסק ה"ר משה ז"ל [מלוה פכ"א ה"א], וטעמא דמילתא דלוקח סבר וקביל לטרוף מלוה מיניה, כדאמרינן תדע שכך כותב לו וכו', ולפיכך המלוה טורף ואיהו הדר על המוכר.
והבא לטרוף ממקבל מתנה אם השביחו מעצמן, פירש הרב ר' משה [מלוה פכ"א ה"ג] והרב בהלכותיו בהגהה ז"ל, שטורף המלוה השבח מהן, אבל השבח הבא מחמת הוצאה אין בעל חוב גובה מאותו שבח כלום, כדגרסינן התם [ב"מ ט"ו ע"א], אלא מעתה מתנה דלא כתיב בה הכי הכי נמי דלא טריף לה מיניה בעל חוב לשבחא, ומשני אין הכי נמי, ומקשינן וכי יפה כח מתנה מכח מכר, א"ל אין יפה ויפה וכולה מילתא כדאיתא התם, הלכך רואין כמה היתה שוה בשעת המתנה וגובה ממנו כאותו סך ולא יותר. ואם היא מתנה שקבל הנותן ממנה אחריות, בעל חוב גובה ממנה חצי השבח על הדרך שגובה מן הלקוחות, וכדאיתא בפ"ק דב"מ. ושם מפורש כמו כן דינו של לוקח אם יכול לסלקו למלוה מן הקרקע במעות, כדאמרינן הניחא למאן דאמר אי אית ליה זוזי ללוקח לא מצי מסליק ליה, אלא למאן דאמר מצי מסליק ליה לימא ליה אי הוו לי זוזי הוה מסליקנא לך וכו', וקיימא לן דמצי מסלק ליה היכא דלא שויה ניהליה אפותיקי, וכדאמרינן נמי בכתובות בפרק מי שהיה נשוי [צ"א ע"ב] גבי ההוא גברא דהוו ליה תרין אפדני דא"ל לוקח אי שויא ניהלך אלפא זוזי לחיי, ואי לא שקול אלפא זוזי ואיסתלק מארעא. וכן יתומים שהשביחו את הנכסים ושויא אבוהון לההיא ארעא למלוה ומסיק ביה שיעור ארעא ושבחא, על זה גרסינן [ב"ב ק"י ע"א] יתומים אומרים אנו השבחנו. פירוש, ואין לבעל חוב בשבח ששבחו יתומים מחמת הוצאה כלום, דיתומים כמתנה דלא כתיב בה אנא איקום וכו', ובודאי בדמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא עסיקינן, דאי לא מסיק ביה אלא שיעור ארעא, אפילו השביח אביהן הן נוטלין השבח. ובעל חוב אמר אביכם השביח ואטלנו בחובי, ופסקינן דעל היתומים להביא ראיה, כדאיתה בפרק המקבל. וכתב בעל העטור ז"ל, והוא הדין ללוקח שאומר אני השבחתי ובעל חוב אומר לא השבחת, על הלוקח להביא ראיה, דארעא כיון דלגובינא קאי כמאן דגביא דמיא, והמלוה נקרא מוחזק ועל היתומים והלוקח להביא ראיה שהם השביחו, ואם הביאו ראיה שהם השביחו, שמין את השבח וההוצאה ונוטלין הפחות שבשניהם ומסלקין בדמים, כדאמרינן [ב"מ ק"י ע"ב] ג' שמין להם את השבח ומעלין בדמים, אותן בכור לפשוט, בעל חוב ליתומים, בעל חוב ללוקח, בד"א בשעשאו אפותיקי אבל לא עשאו אפותיקי אם רצו לסלקו בדמים מסלקין, ואם רצו נוטלין מן הקרקע שיעור השבח, כדאיתא בהלכות הרב פרק המקבל ופרק קמא דב"מ.
ויש לברר אם הלוקח והיתומים רוצין לסלקו בדמים ואינו שוה אלא פלג חובו, והוא טוען לדידי שוה לי שיעור חובי, כדי שיפרעוהו כל דמי חובו, מאי, והיכא דאיתה בן חורין בידא דלוה פשיטא דהדין עמו ולא מסתלק מיניה עד דפרע ליה כוליה, כי קא מבעיא לן בשטורפו מיד לקוחות או מיתומים מאי. ומסתברא דלא מצי לעלויי להו בדמי יתירי אלא בדמי דההוא ארעא דשוו לכולי עלמא בעידנא דשמו לה בית דין, כדאיתה בירושלמי [כתובות פ"ד ה"ג] ההיא איתתא דהוה פורנא עשרים דנרין [והוה תמן חד ביתא טב עשרה דינרין], ופסק ר' מונא דכיון דלית ביתא טב אלא עשרה, כמאן דלית ליה פורנא אלא עשרה דנרין הוא, מכאן ואילך היא אומרת קרקע אטול והן אומרים מעות, הדין עם היתומים, וידענו דהלכה כר' מונא ברוב הדברים בירושלמי. ועוד דהכא ליכא פלוגתא עילויה, ובהכי איסתלק עובדא כדפסק איהו. ובעיני יש ראיה מן הבבלי כר' מונא מההיא דגרסינן במי שהיה נשוי [כתובות צ"א ע"א] דתנן אם אמרו יתומים הרי אנו מעלין על נכסי אבינו יתר דינר אין שומעין להן אלא שמין את הנכסים בבית דין, אלמא דלאו בדידיה תליא מילתא להורע כח היתומים והלקוחות. ותו עד כדי דמיהן תנן טפי לא, ואע"ג דאמר לדידי שוה לי לא ציתינן ליה. והא דאמרינן בעיזי [ב"ב ל"ו ע"א] דיכול ליטעון עד כדי דמיהן, לא בא להשמיענו אלא שאינו משלם מן העליה. אך הרב ר' אברהם בר דוד כתב בתשובתו, מה ששאלת אם ראובן חייב מנה ומת ראובן והניח קרקע שוה חמישים ולא יותר, ובניו אומרים נפרע חמשים דמי השדה והסתלק ממנו, ושמעון טוען לדידי שוה לי מאה תנם לי ואסתלק או הניחהו לי. [תשובה]. באמת יכול להעלותו, וכן הנהו עיזי אם יאמר אני אקח העזים במאה שומעין לו, ע"כ. והנה הרב ר' משה בר' נחמן ז"ל הולך על דעת הרב ז"ל ודחה ראית הירושלמי. וזה נאריך בשער מ"ט.
ויש לברר מלוה שטורף ללוקח אפותיקי שלו או שאינו אפותיקי ולא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא או דמסיק, על זה כלל דבריו הרב בהלכותיו וזה לשונו, כללא דנקיטינן מהאי שמעתא דהיכא דמסיק בעל חוב במוכר שיעור ארעא ושבחא ולית ליה ללוקח לסלוקיה לבעל חוב בזוזי, אי נמי אית ליה זוזי והויא ההיא ארעא אפותיקי לבעל חוב דינא הכי, דטריף בעל חוב לההיא ארעא כולה והדר לוקח בדמי דיליה כוליה עליה דמוכר, דקיימא לן כשמואל דאמר בעל חוב גובה את השבח, ואמר רבא תדע שכך כותב לו מוכר ללוקח אנא אשפי ואדכי זביניה אילין אינון ועמליהון ושבחיהון וכו'. והיכא דלא מסיק ביה אלא שיעור ארעא בלא שבחא ולא שויה אפותיקי לית ליה למלוה למגבא מההיא ארעא אלא שיעור זוזי ושארא הוה ללוקח, והני מילי היכא דחזיא ללוקח אבל היכא דלא חזיא ליה, שקיל ליה לדמי מבעל חוב, כדאמרינן [ב"ב י"ג ע"ב] כל שאלו יחלק ושמו עליו חולקין ואם לאו מעלין אותו בדמים. והיכא דשויה ניהליה אפותיקי ולא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא, שקיל ליה בעל חוב לכולה ארעא ושבחא, ושבחא שימינן ליה אם השבח יתר על ההוצאה שקיל לוקח את ההוצאה מיניה דבעל חוב, דהוצאה גבי דידיה היא ואיהו מתהני בה, ומאי דפש ליה משבחא שקיל ממוכר, שכך כתב לו אנא אקום וכו' עמליהון ושבחיהון, והינו טעמא דלא שקיל ליה מבעל חוב, דאמר ליה ארעא דידי אשבחא, הלכך שקיל ליה ממוכר כדאמרן. ואי הויא הוצאה יתירה על השבח לא שקיל מיניה לוקח הוצאה אלא שיעור שבח ושקיל ליה מבעל חוב, דשבחא גביה הוא ואי לאו הוצאה ליכא שבחא, ומאי דפאיש ליה ללוקח לא שקיל כלום לא מבעל חוב ולא ממוכר, דהא איכא פסידא גביה מעיקרא דליכא שבח כנגדה, ע"כ. וגביית שבח שהשביח מחמת הוצאה אינו אלא חצי שבח, כמו שמפורש למעלה. ועדין נשאר לנו לומר מה דין הפירות שנטרפין מן הלוקח, ודע כי הפירות התלושין ומה שאכל הלוקח כבר אינן נטרפין ממנו, אבל פירות המחוברין לקרקע אע"פ שאין צריכין לקרקע נטרפין ממנו, כגון ענבים שהגיעו להבצר בעל חוב גובה מהן כמו שמגבין לו את השבח, כדגרסינן בפרקא קמא דבבא מציעא [ט"ו ע"א] אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח, שבח אין פירות לא וכו' כדאיתא התם, וכמו שפירש הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו, ודוק ותשכח.
ואחר שסדרנו על אי זה דרך מגבין למלוה מקרקע של משועבדין, אם לא רצה הלוקח לסלקו בדמים, יש לב"ד לקרוע לו שטר הטרפא וכותבין למלוה שטר אדרכתא, וזאת נסחתו, במותב תלתא כחדא הוינא ואפיק פלוני שטר טירפא דיליה בכך וכך דנרין מזמן פלוני וקבענא ליה זמנא ללוקח פלוני למפרע ליה זוזי ולא פרע ליה וקרענא ליה לטירפא דיליה וכתיבנא ליה שטרא דנן דמתקריא אדרכתא, וליחות ולידרוך בההיא ארעא דזביננא ליה וליחזוק וליכול פירי דההיא ארעא דזבנא פלוני עד דליפרע ליה הלין זוזי דהוו ליה על פלוני ואינש לא ימחה בידיה, ומאי דהוה קדמנא אנחנא דייני ביום פלוני כתבנו וחתמנו ונתננו וכו'. ובודאי מכריזין עליה תחלה כדרך שמכריזין כשנפרעין מבני חורין וכדלעיל. ואחר כך משביעין הלוה שאין לו כלום אם היה עמו במדינה, כמו שתקנו הגאונים ז"ל. ובתשובה לרבינו אלפסי ז"ל דלא שנא למשעבדי דמכר ולא שנא דמתנה, משביעין את הלוה תחלה. ומשביעין את הטורף בנקיטת חפץ כדין הבא ליפרע מנכסים משועבדים, ואע"פ שיש נאמנות בשטרו, על דעת הרב אלפסי ז"ל שפסק דלא מהניא נאמנות לגבי לקוחות, אבל לדעת שאר המורים, כיון שיש נאמנות בשטרו והוא מוקדם ללוקח אינו צריך לישבע, וכמו שאני עתיד לפרש בשער כ"א. ועל דרך זה נשבע המלוה שלא מחל חוב זה ולא מכרו לאחר ושלא נפרע ממנו כלום, ואחר כך מורידין אותו לקרקע הלוקח, וכן מצאנו נוסח שבועה זו בספר משפטים [מלוה פכ"ב ה"י]. והר"ר יהודה אלברצלוני ז"ל הוסיף בה שישבע שאין שטרו אמנה מפני חשש קנוניא. ומן הדומה דבשבועה שנשבע לו שאינו פרוע מגלגלין עליו כל זה. ויש שעושין שבועה זו קודם כתיבת הטרפא, ויש שמשביעין לו בעת שעושין לו השומא ומורידין אותו בו, ואין בזה לדקדק, שהכל אחד הוא.
ואחר שנשבע הטורף אם מצאו קונה לקרקע כשומת ב"ד ימכרו ויפרעו לו ויכתבו לקונה אגרת בקורת, ואם לא מצאו קונה כשומא שעשו לו שלשה בקיאין כותבין לו שומא ממנו, וכדרך שעושין בבני חורין, דבמקום שאין מוציאין לוקחין כשומתן מחליטין אותו למלוה בשומא של ב"ד, ואין להם למכרה בכל דמים שימצאו ממנה, עד שימצאו בה כשומתן או יתר משומתן, והכל על דרך שכתבתי למעלה. וכן נוטה בזה דעת ה"ר אברהם בר' דוד ז"ל שכתב בפירוש כתובות, סדר ענין גביית כתובת אשה ומזונותיה כך הוא, באה לב"ד ותובעת מזונותיה או כתובתה והן כותבין לה אדרכתא, והיא הרשאה לירד ולמכור לפי הממון שהיא צריכה עכשיו על שומת שלשה הדיוטות שבקיאין בשומא, ואותן הבקיאין שמין לה וכותבין לה, שמנו קרקע פלוני בסימניו ובמצרניו בכך וכך ונתננו ביד פלוני מחמת שהוציאה לפנינו שטרא דאדרכתא מב"ד שהרשוה למכור עד כך וכך, וקרענו האדרכתא וכתבנו לה שומא זו, וכל הרוצה לקחת ממנה יבא ויקח ממנה, וזהו הנקרא [ב"מ כ' ע"א] אגרות שום, אגרות מזון, שום לכתובה, מזון למזונותיה, ושלא כסדר הוזכרו בגמרא [ב"מ ט"ז ע"ב] כשאמרו כל מעשה ב"ד יחזיר לרבות חליטאתא ואדרכתא, ואותה אדרכתא היא של בעל חוב, וחליטה היא לאחר שכתבו שטר שומא ואינו מוצא מי יקחנו מחליטין אותו לבעל חוב עצמו באותן דמים ששמו לו וכותבין לו שטר חליטאתא. וכך הסדר, כשבאין בעל חוב וכתובה לגבות מן הלוה מגבין אותן מבני חורין, ואם אין שם בני חורין קורעין כתובתה ושטר החוב וכותבין לו שטר טירפא, ואחר שטרף קורעין הטירפא וכותבין לו שטר אדרכתא, שהיא הרשאה שימכרנו על פי שומת בקיאין עד שיפרעו ממונם, ואם אין מוצא מי שיקחנו כותבין לו שטר חליטאתא. והא דאמרינן [ערכין כ"א ע"ב] מכריזין אותה בבקר אם יבוא אדם ויאמר אתן בה לפי שומתכן, אומרין לו המתן שאם לא נמצא יותר תזכה אתה בה, וכן נאמר לכל אחד ואחד, וכשמשלימין הענין מחליטין אותה למלוה אם לא נמצא קונה כפי שומתן, ע"כ. ואחר כל זה אם רצה הנטרף שיכתבו לו ב"ד שטר טירפא על הלוה שיחזיר לו מעותיו לכשתשיג ידו, הרי זה כותבין לו, כדאמרינן בעלמא [ב"ק ט' ע"א] אחוי לי טירפך ואשלם לך, ובכתובות [צ"א ע"ב] נמי גרסינן טרפא ללוקח בכמה כתבינן וכולה מילתא כדאיתה התם. ואם לקח שלא באחריות ובקש מן הטורף שיתן לו מקומו משטר חובו כדי שיוכל לתבוע הלוה בו, בודאי אם טרף ממנו תחלה ואחר כך כתב לו הרשאה או מכר, שניהם עשו שקר בעצמם, ואם קודם טירפא, באמת יכול לוקח לפייסו בדמים ושיתן לו את מקומו ואת כחו אם ירצה, ואם לא רצה הטורף לתת לו את מקומו אין כופין אותו בכך, ובית דין נמי אין נותנין לו, דהא שלא באחריות לקחו, ועוד שהרי יש לקרעו, דכל טירפא דלא כתיב בה וקרענא לשטרא דחוב לא כלום הוא.
וצריכין אנו לברר על אי זה דרך כותבין הטרפא ללוקח, כיצד, אם מכר לחברו שדה בת"ק דנרין והוקר ושוה אלף, או אם לקחה באלף ואינה שוה אלא ת"ק, או ששוה אלף ולקחה בת"ק דנרין, וטרף אותו בעל חוב או נגזל בכמה כותבין לו טירפא, ובכל זה השיב ה"ר אברהם בר' דוד ז"ל שכותבין לו טרפא באלף דנר כמו שהיה השדה שוה בשעה שלקחה, וכן אם הוקרה ביד לוקח כותבין לו טרפא בכל מה שהוקרה, כי הוא פסידתו, וכבר כתב לו בלא שום פסידתו כלל, וזהו בכלל עמליהון ושבחיהון שפירש הרב ז"ל, שבחא דמשבח לוקח בידיה, ושבחיהון לא פירש, ואני אומר עמליהון זהו שבח כנגד ההוצאה ושבחיהון הוא מה שהשביח יותר על ההוצאה. והוא הדין להוקרה שלא מחמת ההוצאה. וההוא שבחא דוקא כשלא הכיר בה שאינה שלו, אבל הכיר בה לא, דמחזי כשכר מעותיו [ב"מ י"ד ע"ב], אבל כי טריף ליה בעל חוב נוטל הכל ממוכר, וכ"ש אם לקח באלף אע"פ שאינו שוה אלא ת"ק כותבין לו טירפא באלף דינר, דהיינו ודאי בלא שום פסדתו, דליפוי כחו כתבו ולא לריעות כחו, ואין בזה ספק, ע"כ. ודע והבן שאין צורך סדר טירפא ואדרכתא ושומא ואכרזתא ואחלטתא במקום שהלוה והמלוה והלוקח לפנינו, שאין אנו צריכין לרבות בשטרות אלו, אלא כך עושין, תחלה מקימין שטרו של מלוה ומשביעין הלוה בתקנת הגאונים שאין לו במה לפרוע, ושולחין אחר הלקוחות שלקחו ממנו ושומעין דבריהם ואם נתחייבו בדין, שמין לו כשיעור חובו ומכריזין, ואחר כך כותבין מן הכל שטר אחד, וזהו טופסו, מחמת שבא לפנינו פלוני בשטר מלוה שבידו מכך וכך בזמן כך וכך ונתקיים בחותמיו בפנינו כהוגן ונתחייב לוה לפרוע ולא מצינו לו נכסים והשבענוהו שאין לו והדריך המלוה הזה אחר הלקוחות והזמין לפנינו פלוני שלקח ממנו שדה מזמן פלוני מאוחר לזמן המלוה הנזכרת ונתחייב בדין והשבענו המלוה שלא נפרע כלום ממלוה זו ושאין שטר חובו אמנה ולא מחלו ולא מכרו ולא נתנו לאחר, ולפי שלא רצה הלוקח לסלקו במעות הוצרכנו לשום לו מאותו שדה וירדנו לשום והכרזנו עליו כהוגן וקרענו שטר הלואה והרי אנו מורידין פלוני המלוה הנזכר לשדה פלוני בסימניה ומצרניה, וכל ענין השטר. וכבר הסכים עמנו בזה הרב משה ב"ר נחמן ז"ל וזה אשר כתב לי [סימן י"ח], כבר ידעת כי השטר הראשון הנכתב על המשועבדים ענינו כך, איש פלוני נתחייב לפלוני ואין לו בני חורין וקרעיניה לשטרא דמלוה ויהבינן ליה רשות לאדרוכי ולחפושי בתר נכסים וכו', והיא נקראת אדרכתא או טרפא כפי חלוף נסחות הגמרא. אחר כך מחזר המלוה בשטר זה שבידו אחר הלקוחות וכשימצא לוקח מאוחר לזמן מלוה שלו כותבין לו שטר טרפא ויורדין לשום, ולפיכך אנו אומרין במי שבא לב"ד והשביעוהו ללוה שאין לו נכסים וב"ד וכל אדם יודעין שפלוני לקח שדה פלונית מאותו לוה, ולמה נטריח ב"ד לכתוב אדרכתא זו, אלא מיד שולחין אחר הלוקח שליח ב"ד ושומעין דבריו, נתחייב לוקח כותבין למלוה טרפא עליו ויורדין לשום, וכשנהגו רבותינו באדרכתא זו להנאתו של מלוה עשו כן, פעמים שאינו יודע נכסים ללוה כלל והוא צריך לחזר אחריהם במדינה זו או אחרת, ואם ירדוף אחריהם בשטר ההלואה שבידו שמא ישתכח הדבר שהביא ראיותיו לב"ד וקיים שטרו וזכה בדין מן הלוה והשביע אותו, הא אלו רצה לרדוף אחריהם בשטר ההלואה שבידו, הרשות בידו. וא"ת היאך יזמין הלקוחות בב"ד שהם יכולין לומר לו לך אצל הלוה ואחוי טרפך מיניה ונשלם לך, זו אינה תורה, שאפילו על פה יכול הוא לומר אני אביא ראיה שנתחייב לי בבית דינו של פלוני, וכ"ש באותו ב"ד עצמו שהם עצמן משגרין אחר הלקוחות ומזמנין אותן לדון עמו שכבר נתחייב לוה ואין לו נכסים. ועוד שזו בידינו היא בראיה גמורה מההיא שמעתא דגט פשוט [ב"ב קס"ט ע"ב] שהמלוה או הלוקח שטרפו ממנו מקחו מיד הוא הולך אצל לקוחות מאוחרין ודן עמהם וב"ד מחייבין אותם לפרעו ואינן יכולין לומר לך אצל לוה או אצל מוכר וכשיתחייב לך בב"ד ויהא בידך טירפא על הלקוחות הרי אנו פורעין, והיינו דאמרינן התם אדהכי והכי שמיט ואכיל פירי, אלמא ב"ד מחייבין את הלקוחות ואין ממתינין עד שיעמוד מוכר בדין ויתחייב לו, אלא לקוחות כמוכר וכן הלקוחות כלוה עצמו, מדמקשינן התם אי הכי שטרי הלואה נמי ומפרקינן אמרינן פייסיה בעל הבית בזוזי, לומר שהן מעצמן יהיו מחזרין אחריו, הא למדת שאין שטר אדרכתא מעכבת, וכן הטרפא לצרכו של טורף נכתב שמא ישתכח הדבר בב"ד אחר, וכן ההכרזה כדי שיאכל פירות מכי שלמא אכרזתא מקמי דליכתוב אחלטתא, אבל אם ראו שלא לכתוב אותם אין כותבין, ע"כ.
<h2>דף קי.</h2>
גרסינן בבבא בתרא פרק גט פשוט אמר רב נחמן כל טרפא דלא כתיב בה קרענא לשטרא דמלוה לאו טרפא היא, וכל אדרכתא דלא כתיב בה קרענא לשטרא דטרפא לאו אדרכתא היא, וכל שומא דלא כתיב בה קרענא לאדרכתא לאו שומא היא. וסדורא דגט פשוט במשעבדי איתמר אבל בבני חורין אין צריך כי אם אדרכתא ושומא ואכרזתא, כמו שכתבנו למעלה. גם ר"ח כתב כן בפירושיו פרק המפקיד [ב"מ ל"ה ע"ב], כך סדורו, מוציא המלוה את שטרו ומקיימו ומחייבין ללוה לפרעו, לא פרעו קורעין שטר חובו וכותבין לו אדרכתא על נכסי הלוה ומכריזין ואחר ההכרזה שמין כמה מגיע לו מן השדה ומחליטין למלוה, לא מצאו לו בני חורין כותבין לו טרפא, ע"כ. ויש שמחליפין סדר הגירסא ועושין אדרכתא ואחר כך טרפא, אך רוב המורים עושין טרפא תחלה. ואחר שיטרוף קורעין הטירפא וכותבין לו אדרכתא על נכסים הללו ואחר כך קורעין האדרכתא ומכריזין וכותבין לו שומא משדה זו ומחליטין אותו למלוה על כרחו. אך בתחילה יש לחפש אחר בני חורין של לוה, וכמו ששנינו [גיטין מ"ד ע"ב] אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין. ואם לא נמצא לו בני חורין יש לעיין אם כתב לו בפירוש בשטר החוב שאין עליו אחריות, ואם כתב הרי זה אינו גובה מן המשועבדין, וכדגרסינן חמשה גובין מן [המחוררין], וחדא מינייהו שטר חוב שאין בו אחריות נכסים, פירוש, שפירש בו בפירוש בלא אחריות. דאי לא, הוי ליה אחריות טעות סופר וגובה מן הלקוחות שהיו אחריו, כדגרסינן [ב"מ י"ד ע"א] אחריות טעות סופר הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר. ואחר כך עושה הטרפא וזהו נסחה במותב תלתא כחדא הוינא ואפיק פלוני שטרא דהוה ליה על פלוני כך וכך דינרין דאוזיף מיניה ביום פלוני ואשרנוהו וקיימנוהו כדחזי ולא אשכחנא בני חרי למגבא מיניה דפלוני וקרענוהו לשטר חובו ונתננו רשות לפלוני זה לדרוש ולחקור ולהיות ידו נטויה על כל נכסיו המשועבדין שימצא לו שמכר מזמן הלואתו והלאה. ואחרון אחרון טורף, ואם אין לו גובה משלפניו אין לו גובה משלפני פניו, כמו שאני עתיד לפרש בשער רביעי המיוחד לדין זה. ואחר שכותבין לו טירפא הולך ומחפש נכסיו של לוה, ואם מצא משועבדים מאוחרין ממנו חזינן אי מסיק בעל חוב במוכר שיעור ארעא ושבחא ולית זוזי ללוקח לסלוקי לבעל חוב, אי נמי אית ליה זוזי ושויה אפותיקי לבעל חוב, דינא הוא דטריף הכל ורואין אם הלוקח שלקחו השביחו, אם הוא שבחא דממילא וכגון שהוקרה בדמים או עלו בה אילנות מאיליהן, גובה המלוה את הכל, הקרקע והשבח, ואם השבח הוא מחמת הוצאה וכגון שלקחה במנה והוקרה ועמדה במאתים מחמת הוצאותיו, הרי זה טורף ממנו במאה וחמשים של שבח, והוא שכתוב בשטרו דאקנה, ואי לא לא גבי מיניה, ואי כתיב הוה ליה לענין השבח כלוה ולוה וחזר וקנה, שהרי השבח הבא מחמת הוצאה כנגד הלוה כממון שזכה בו אחר שלוה מן המלוה ומן הלוקח, שהן חולקין, וכדאיתא בבא בתרא פרק מי שמת [קנ"ז ע"ב]. והא מילתא דפסקינן שנוטל המלוה מן הלוקח השבח שהשביח הקרקע מעצמו וחצי השבח שהשביח כמו כן מחמת הוצאת הלוקח, הרי זה מפורש דינו כן במסכת בבא מציעא בפרק ראשון [ט"ו ע"א] דהא אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח, ופירש הרב בהלכותיו בין שבח דאתי מחמת הוצאה בין שבחא דממילא, וכן פסק ה"ר משה ז"ל [מלוה פכ"א ה"א], וטעמא דמילתא דלוקח סבר וקביל לטרוף מלוה מיניה, כדאמרינן תדע שכך כותב לו וכו', ולפיכך המלוה טורף ואיהו הדר על המוכר.
והבא לטרוף ממקבל מתנה אם השביחו מעצמן, פירש הרב ר' משה [מלוה פכ"א ה"ג] והרב בהלכותיו בהגהה ז"ל, שטורף המלוה השבח מהן, אבל השבח הבא מחמת הוצאה אין בעל חוב גובה מאותו שבח כלום, כדגרסינן התם [ב"מ ט"ו ע"א], אלא מעתה מתנה דלא כתיב בה הכי הכי נמי דלא טריף לה מיניה בעל חוב לשבחא, ומשני אין הכי נמי, ומקשינן וכי יפה כח מתנה מכח מכר, א"ל אין יפה ויפה וכולה מילתא כדאיתא התם, הלכך רואין כמה היתה שוה בשעת המתנה וגובה ממנו כאותו סך ולא יותר. ואם היא מתנה שקבל הנותן ממנה אחריות, בעל חוב גובה ממנה חצי השבח על הדרך שגובה מן הלקוחות, וכדאיתא בפ"ק דב"מ. ושם מפורש כמו כן דינו של לוקח אם יכול לסלקו למלוה מן הקרקע במעות, כדאמרינן הניחא למאן דאמר אי אית ליה זוזי ללוקח לא מצי מסליק ליה, אלא למאן דאמר מצי מסליק ליה לימא ליה אי הוו לי זוזי הוה מסליקנא לך וכו', וקיימא לן דמצי מסלק ליה היכא דלא שויה ניהליה אפותיקי, וכדאמרינן נמי בכתובות בפרק מי שהיה נשוי [צ"א ע"ב] גבי ההוא גברא דהוו ליה תרין אפדני דא"ל לוקח אי שויא ניהלך אלפא זוזי לחיי, ואי לא שקול אלפא זוזי ואיסתלק מארעא. וכן יתומים שהשביחו את הנכסים ושויא אבוהון לההיא ארעא למלוה ומסיק ביה שיעור ארעא ושבחא, על זה גרסינן [ב"ב ק"י ע"א] יתומים אומרים אנו השבחנו. פירוש, ואין לבעל חוב בשבח ששבחו יתומים מחמת הוצאה כלום, דיתומים כמתנה דלא כתיב בה אנא איקום וכו', ובודאי בדמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא עסיקינן, דאי לא מסיק ביה אלא שיעור ארעא, אפילו השביח אביהן הן נוטלין השבח. ובעל חוב אמר אביכם השביח ואטלנו בחובי, ופסקינן דעל היתומים להביא ראיה, כדאיתה בפרק המקבל. וכתב בעל העטור ז"ל, והוא הדין ללוקח שאומר אני השבחתי ובעל חוב אומר לא השבחת, על הלוקח להביא ראיה, דארעא כיון דלגובינא קאי כמאן דגביא דמיא, והמלוה נקרא מוחזק ועל היתומים והלוקח להביא ראיה שהם השביחו, ואם הביאו ראיה שהם השביחו, שמין את השבח וההוצאה ונוטלין הפחות שבשניהם ומסלקין בדמים, כדאמרינן [ב"מ ק"י ע"ב] ג' שמין להם את השבח ומעלין בדמים, אותן בכור לפשוט, בעל חוב ליתומים, בעל חוב ללוקח, בד"א בשעשאו אפותיקי אבל לא עשאו אפותיקי אם רצו לסלקו בדמים מסלקין, ואם רצו נוטלין מן הקרקע שיעור השבח, כדאיתא בהלכות הרב פרק המקבל ופרק קמא דב"מ.
ויש לברר אם הלוקח והיתומים רוצין לסלקו בדמים ואינו שוה אלא פלג חובו, והוא טוען לדידי שוה לי שיעור חובי, כדי שיפרעוהו כל דמי חובו, מאי, והיכא דאיתה בן חורין בידא דלוה פשיטא דהדין עמו ולא מסתלק מיניה עד דפרע ליה כוליה, כי קא מבעיא לן בשטורפו מיד לקוחות או מיתומים מאי. ומסתברא דלא מצי לעלויי להו בדמי יתירי אלא בדמי דההוא ארעא דשוו לכולי עלמא בעידנא דשמו לה בית דין, כדאיתה בירושלמי [כתובות פ"ד ה"ג] ההיא איתתא דהוה פורנא עשרים דנרין [והוה תמן חד ביתא טב עשרה דינרין], ופסק ר' מונא דכיון דלית ביתא טב אלא עשרה, כמאן דלית ליה פורנא אלא עשרה דנרין הוא, מכאן ואילך היא אומרת קרקע אטול והן אומרים מעות, הדין עם היתומים, וידענו דהלכה כר' מונא ברוב הדברים בירושלמי. ועוד דהכא ליכא פלוגתא עילויה, ובהכי איסתלק עובדא כדפסק איהו. ובעיני יש ראיה מן הבבלי כר' מונא מההיא דגרסינן במי שהיה נשוי [כתובות צ"א ע"א] דתנן אם אמרו יתומים הרי אנו מעלין על נכסי אבינו יתר דינר אין שומעין להן אלא שמין את הנכסים בבית דין, אלמא דלאו בדידיה תליא מילתא להורע כח היתומים והלקוחות. ותו עד כדי דמיהן תנן טפי לא, ואע"ג דאמר לדידי שוה לי לא ציתינן ליה. והא דאמרינן בעיזי [ב"ב ל"ו ע"א] דיכול ליטעון עד כדי דמיהן, לא בא להשמיענו אלא שאינו משלם מן העליה. אך הרב ר' אברהם בר דוד כתב בתשובתו, מה ששאלת אם ראובן חייב מנה ומת ראובן והניח קרקע שוה חמישים ולא יותר, ובניו אומרים נפרע חמשים דמי השדה והסתלק ממנו, ושמעון טוען לדידי שוה לי מאה תנם לי ואסתלק או הניחהו לי. [תשובה]. באמת יכול להעלותו, וכן הנהו עיזי אם יאמר אני אקח העזים במאה שומעין לו, ע"כ. והנה הרב ר' משה בר' נחמן ז"ל הולך על דעת הרב ז"ל ודחה ראית הירושלמי. וזה נאריך בשער מ"ט.
ויש לברר מלוה שטורף ללוקח אפותיקי שלו או שאינו אפותיקי ולא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא או דמסיק, על זה כלל דבריו הרב בהלכותיו וזה לשונו, כללא דנקיטינן מהאי שמעתא דהיכא דמסיק בעל חוב במוכר שיעור ארעא ושבחא ולית ליה ללוקח לסלוקיה לבעל חוב בזוזי, אי נמי אית ליה זוזי והויא ההיא ארעא אפותיקי לבעל חוב דינא הכי, דטריף בעל חוב לההיא ארעא כולה והדר לוקח בדמי דיליה כוליה עליה דמוכר, דקיימא לן כשמואל דאמר בעל חוב גובה את השבח, ואמר רבא תדע שכך כותב לו מוכר ללוקח אנא אשפי ואדכי זביניה אילין אינון ועמליהון ושבחיהון וכו'. והיכא דלא מסיק ביה אלא שיעור ארעא בלא שבחא ולא שויה אפותיקי לית ליה למלוה למגבא מההיא ארעא אלא שיעור זוזי ושארא הוה ללוקח, והני מילי היכא דחזיא ללוקח אבל היכא דלא חזיא ליה, שקיל ליה לדמי מבעל חוב, כדאמרינן [ב"ב י"ג ע"ב] כל שאלו יחלק ושמו עליו חולקין ואם לאו מעלין אותו בדמים. והיכא דשויה ניהליה אפותיקי ולא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא, שקיל ליה בעל חוב לכולה ארעא ושבחא, ושבחא שימינן ליה אם השבח יתר על ההוצאה שקיל לוקח את ההוצאה מיניה דבעל חוב, דהוצאה גבי דידיה היא ואיהו מתהני בה, ומאי דפש ליה משבחא שקיל ממוכר, שכך כתב לו אנא אקום וכו' עמליהון ושבחיהון, והינו טעמא דלא שקיל ליה מבעל חוב, דאמר ליה ארעא דידי אשבחא, הלכך שקיל ליה ממוכר כדאמרן. ואי הויא הוצאה יתירה על השבח לא שקיל מיניה לוקח הוצאה אלא שיעור שבח ושקיל ליה מבעל חוב, דשבחא גביה הוא ואי לאו הוצאה ליכא שבחא, ומאי דפאיש ליה ללוקח לא שקיל כלום לא מבעל חוב ולא ממוכר, דהא איכא פסידא גביה מעיקרא דליכא שבח כנגדה, ע"כ. וגביית שבח שהשביח מחמת הוצאה אינו אלא חצי שבח, כמו שמפורש למעלה. ועדין נשאר לנו לומר מה דין הפירות שנטרפין מן הלוקח, ודע כי הפירות התלושין ומה שאכל הלוקח כבר אינן נטרפין ממנו, אבל פירות המחוברין לקרקע אע"פ שאין צריכין לקרקע נטרפין ממנו, כגון ענבים שהגיעו להבצר בעל חוב גובה מהן כמו שמגבין לו את השבח, כדגרסינן בפרקא קמא דבבא מציעא [ט"ו ע"א] אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח, שבח אין פירות לא וכו' כדאיתא התם, וכמו שפירש הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו, ודוק ותשכח.
ואחר שסדרנו על אי זה דרך מגבין למלוה מקרקע של משועבדין, אם לא רצה הלוקח לסלקו בדמים, יש לב"ד לקרוע לו שטר הטרפא וכותבין למלוה שטר אדרכתא, וזאת נסחתו, במותב תלתא כחדא הוינא ואפיק פלוני שטר טירפא דיליה בכך וכך דנרין מזמן פלוני וקבענא ליה זמנא ללוקח פלוני למפרע ליה זוזי ולא פרע ליה וקרענא ליה לטירפא דיליה וכתיבנא ליה שטרא דנן דמתקריא אדרכתא, וליחות ולידרוך בההיא ארעא דזביננא ליה וליחזוק וליכול פירי דההיא ארעא דזבנא פלוני עד דליפרע ליה הלין זוזי דהוו ליה על פלוני ואינש לא ימחה בידיה, ומאי דהוה קדמנא אנחנא דייני ביום פלוני כתבנו וחתמנו ונתננו וכו'. ובודאי מכריזין עליה תחלה כדרך שמכריזין כשנפרעין מבני חורין וכדלעיל. ואחר כך משביעין הלוה שאין לו כלום אם היה עמו במדינה, כמו שתקנו הגאונים ז"ל. ובתשובה לרבינו אלפסי ז"ל דלא שנא למשעבדי דמכר ולא שנא דמתנה, משביעין את הלוה תחלה. ומשביעין את הטורף בנקיטת חפץ כדין הבא ליפרע מנכסים משועבדים, ואע"פ שיש נאמנות בשטרו, על דעת הרב אלפסי ז"ל שפסק דלא מהניא נאמנות לגבי לקוחות, אבל לדעת שאר המורים, כיון שיש נאמנות בשטרו והוא מוקדם ללוקח אינו צריך לישבע, וכמו שאני עתיד לפרש בשער כ"א. ועל דרך זה נשבע המלוה שלא מחל חוב זה ולא מכרו לאחר ושלא נפרע ממנו כלום, ואחר כך מורידין אותו לקרקע הלוקח, וכן מצאנו נוסח שבועה זו בספר משפטים [מלוה פכ"ב ה"י]. והר"ר יהודה אלברצלוני ז"ל הוסיף בה שישבע שאין שטרו אמנה מפני חשש קנוניא. ומן הדומה דבשבועה שנשבע לו שאינו פרוע מגלגלין עליו כל זה. ויש שעושין שבועה זו קודם כתיבת הטרפא, ויש שמשביעין לו בעת שעושין לו השומא ומורידין אותו בו, ואין בזה לדקדק, שהכל אחד הוא.
ואחר שנשבע הטורף אם מצאו קונה לקרקע כשומת ב"ד ימכרו ויפרעו לו ויכתבו לקונה אגרת בקורת, ואם לא מצאו קונה כשומא שעשו לו שלשה בקיאין כותבין לו שומא ממנו, וכדרך שעושין בבני חורין, דבמקום שאין מוציאין לוקחין כשומתן מחליטין אותו למלוה בשומא של ב"ד, ואין להם למכרה בכל דמים שימצאו ממנה, עד שימצאו בה כשומתן או יתר משומתן, והכל על דרך שכתבתי למעלה. וכן נוטה בזה דעת ה"ר אברהם בר' דוד ז"ל שכתב בפירוש כתובות, סדר ענין גביית כתובת אשה ומזונותיה כך הוא, באה לב"ד ותובעת מזונותיה או כתובתה והן כותבין לה אדרכתא, והיא הרשאה לירד ולמכור לפי הממון שהיא צריכה עכשיו על שומת שלשה הדיוטות שבקיאין בשומא, ואותן הבקיאין שמין לה וכותבין לה, שמנו קרקע פלוני בסימניו ובמצרניו בכך וכך ונתננו ביד פלוני מחמת שהוציאה לפנינו שטרא דאדרכתא מב"ד שהרשוה למכור עד כך וכך, וקרענו האדרכתא וכתבנו לה שומא זו, וכל הרוצה לקחת ממנה יבא ויקח ממנה, וזהו הנקרא [ב"מ כ' ע"א] אגרות שום, אגרות מזון, שום לכתובה, מזון למזונותיה, ושלא כסדר הוזכרו בגמרא [ב"מ ט"ז ע"ב] כשאמרו כל מעשה ב"ד יחזיר לרבות חליטאתא ואדרכתא, ואותה אדרכתא היא של בעל חוב, וחליטה היא לאחר שכתבו שטר שומא ואינו מוצא מי יקחנו מחליטין אותו לבעל חוב עצמו באותן דמים ששמו לו וכותבין לו שטר חליטאתא. וכך הסדר, כשבאין בעל חוב וכתובה לגבות מן הלוה מגבין אותן מבני חורין, ואם אין שם בני חורין קורעין כתובתה ושטר החוב וכותבין לו שטר טירפא, ואחר שטרף קורעין הטירפא וכותבין לו שטר אדרכתא, שהיא הרשאה שימכרנו על פי שומת בקיאין עד שיפרעו ממונם, ואם אין מוצא מי שיקחנו כותבין לו שטר חליטאתא. והא דאמרינן [ערכין כ"א ע"ב] מכריזין אותה בבקר אם יבוא אדם ויאמר אתן בה לפי שומתכן, אומרין לו המתן שאם לא נמצא יותר תזכה אתה בה, וכן נאמר לכל אחד ואחד, וכשמשלימין הענין מחליטין אותה למלוה אם לא נמצא קונה כפי שומתן, ע"כ. ואחר כל זה אם רצה הנטרף שיכתבו לו ב"ד שטר טירפא על הלוה שיחזיר לו מעותיו לכשתשיג ידו, הרי זה כותבין לו, כדאמרינן בעלמא [ב"ק ט' ע"א] אחוי לי טירפך ואשלם לך, ובכתובות [צ"א ע"ב] נמי גרסינן טרפא ללוקח בכמה כתבינן וכולה מילתא כדאיתה התם. ואם לקח שלא באחריות ובקש מן הטורף שיתן לו מקומו משטר חובו כדי שיוכל לתבוע הלוה בו, בודאי אם טרף ממנו תחלה ואחר כך כתב לו הרשאה או מכר, שניהם עשו שקר בעצמם, ואם קודם טירפא, באמת יכול לוקח לפייסו בדמים ושיתן לו את מקומו ואת כחו אם ירצה, ואם לא רצה הטורף לתת לו את מקומו אין כופין אותו בכך, ובית דין נמי אין נותנין לו, דהא שלא באחריות לקחו, ועוד שהרי יש לקרעו, דכל טירפא דלא כתיב בה וקרענא לשטרא דחוב לא כלום הוא.
וצריכין אנו לברר על אי זה דרך כותבין הטרפא ללוקח, כיצד, אם מכר לחברו שדה בת"ק דנרין והוקר ושוה אלף, או אם לקחה באלף ואינה שוה אלא ת"ק, או ששוה אלף ולקחה בת"ק דנרין, וטרף אותו בעל חוב או נגזל בכמה כותבין לו טירפא, ובכל זה השיב ה"ר אברהם בר' דוד ז"ל שכותבין לו טרפא באלף דנר כמו שהיה השדה שוה בשעה שלקחה, וכן אם הוקרה ביד לוקח כותבין לו טרפא בכל מה שהוקרה, כי הוא פסידתו, וכבר כתב לו בלא שום פסידתו כלל, וזהו בכלל עמליהון ושבחיהון שפירש הרב ז"ל, שבחא דמשבח לוקח בידיה, ושבחיהון לא פירש, ואני אומר עמליהון זהו שבח כנגד ההוצאה ושבחיהון הוא מה שהשביח יותר על ההוצאה. והוא הדין להוקרה שלא מחמת ההוצאה. וההוא שבחא דוקא כשלא הכיר בה שאינה שלו, אבל הכיר בה לא, דמחזי כשכר מעותיו [ב"מ י"ד ע"ב], אבל כי טריף ליה בעל חוב נוטל הכל ממוכר, וכ"ש אם לקח באלף אע"פ שאינו שוה אלא ת"ק כותבין לו טירפא באלף דינר, דהיינו ודאי בלא שום פסדתו, דליפוי כחו כתבו ולא לריעות כחו, ואין בזה ספק, ע"כ. ודע והבן שאין צורך סדר טירפא ואדרכתא ושומא ואכרזתא ואחלטתא במקום שהלוה והמלוה והלוקח לפנינו, שאין אנו צריכין לרבות בשטרות אלו, אלא כך עושין, תחלה מקימין שטרו של מלוה ומשביעין הלוה בתקנת הגאונים שאין לו במה לפרוע, ושולחין אחר הלקוחות שלקחו ממנו ושומעין דבריהם ואם נתחייבו בדין, שמין לו כשיעור חובו ומכריזין, ואחר כך כותבין מן הכל שטר אחד, וזהו טופסו, מחמת שבא לפנינו פלוני בשטר מלוה שבידו מכך וכך בזמן כך וכך ונתקיים בחותמיו בפנינו כהוגן ונתחייב לוה לפרוע ולא מצינו לו נכסים והשבענוהו שאין לו והדריך המלוה הזה אחר הלקוחות והזמין לפנינו פלוני שלקח ממנו שדה מזמן פלוני מאוחר לזמן המלוה הנזכרת ונתחייב בדין והשבענו המלוה שלא נפרע כלום ממלוה זו ושאין שטר חובו אמנה ולא מחלו ולא מכרו ולא נתנו לאחר, ולפי שלא רצה הלוקח לסלקו במעות הוצרכנו לשום לו מאותו שדה וירדנו לשום והכרזנו עליו כהוגן וקרענו שטר הלואה והרי אנו מורידין פלוני המלוה הנזכר לשדה פלוני בסימניה ומצרניה, וכל ענין השטר. וכבר הסכים עמנו בזה הרב משה ב"ר נחמן ז"ל וזה אשר כתב לי [סימן י"ח], כבר ידעת כי השטר הראשון הנכתב על המשועבדים ענינו כך, איש פלוני נתחייב לפלוני ואין לו בני חורין וקרעיניה לשטרא דמלוה ויהבינן ליה רשות לאדרוכי ולחפושי בתר נכסים וכו', והיא נקראת אדרכתא או טרפא כפי חלוף נסחות הגמרא. אחר כך מחזר המלוה בשטר זה שבידו אחר הלקוחות וכשימצא לוקח מאוחר לזמן מלוה שלו כותבין לו שטר טרפא ויורדין לשום, ולפיכך אנו אומרין במי שבא לב"ד והשביעוהו ללוה שאין לו נכסים וב"ד וכל אדם יודעין שפלוני לקח שדה פלונית מאותו לוה, ולמה נטריח ב"ד לכתוב אדרכתא זו, אלא מיד שולחין אחר הלוקח שליח ב"ד ושומעין דבריו, נתחייב לוקח כותבין למלוה טרפא עליו ויורדין לשום, וכשנהגו רבותינו באדרכתא זו להנאתו של מלוה עשו כן, פעמים שאינו יודע נכסים ללוה כלל והוא צריך לחזר אחריהם במדינה זו או אחרת, ואם ירדוף אחריהם בשטר ההלואה שבידו שמא ישתכח הדבר שהביא ראיותיו לב"ד וקיים שטרו וזכה בדין מן הלוה והשביע אותו, הא אלו רצה לרדוף אחריהם בשטר ההלואה שבידו, הרשות בידו. וא"ת היאך יזמין הלקוחות בב"ד שהם יכולין לומר לו לך אצל הלוה ואחוי טרפך מיניה ונשלם לך, זו אינה תורה, שאפילו על פה יכול הוא לומר אני אביא ראיה שנתחייב לי בבית דינו של פלוני, וכ"ש באותו ב"ד עצמו שהם עצמן משגרין אחר הלקוחות ומזמנין אותן לדון עמו שכבר נתחייב לוה ואין לו נכסים. ועוד שזו בידינו היא בראיה גמורה מההיא שמעתא דגט פשוט [ב"ב קס"ט ע"ב] שהמלוה או הלוקח שטרפו ממנו מקחו מיד הוא הולך אצל לקוחות מאוחרין ודן עמהם וב"ד מחייבין אותם לפרעו ואינן יכולין לומר לך אצל לוה או אצל מוכר וכשיתחייב לך בב"ד ויהא בידך טירפא על הלקוחות הרי אנו פורעין, והיינו דאמרינן התם אדהכי והכי שמיט ואכיל פירי, אלמא ב"ד מחייבין את הלקוחות ואין ממתינין עד שיעמוד מוכר בדין ויתחייב לו, אלא לקוחות כמוכר וכן הלקוחות כלוה עצמו, מדמקשינן התם אי הכי שטרי הלואה נמי ומפרקינן אמרינן פייסיה בעל הבית בזוזי, לומר שהן מעצמן יהיו מחזרין אחריו, הא למדת שאין שטר אדרכתא מעכבת, וכן הטרפא לצרכו של טורף נכתב שמא ישתכח הדבר בב"ד אחר, וכן ההכרזה כדי שיאכל פירות מכי שלמא אכרזתא מקמי דליכתוב אחלטתא, אבל אם ראו שלא לכתוב אותם אין כותבין, ע"כ.
